הולדתה של הקהילה היהודית בליסבון
הקהילה היהודית הנוכחית של ליסבון מקורה בקבוצות היהודים הספרדים שהתיישבו בפורטוגל בתחילת המאה ה-19. הם היו בעיקר סוחרים, שהגיעו מגיברלטר ומרוקו (טנג'יר, טטואן ומוגדור) וחלק משמותיהם עדיין ביטאו קשר לארצות המוצא האיבריות שלהם, לפני תקופת גירושם משם. זה המקרה של קונקי (מקואנקה, מחוז קואנקה) או קרדוסו (מקרדוסו, מחוז ויזאו).
הם היו אנשים משכילים מעל לממוצע, ידעו לקרוא ולכתוב ודיברו, מלבד העברית הליטורגית, ערבית או אנגלית וחקיטיה, דיאלקט יהודי-היספני-מרוקאי. היו להם קשרים בינלאומיים רבים, לא רק בשל פעילויות המסחר שלהם אלא גם בשל קשרי המשפחה שלהם שהתפרסו ברחבי העולם. גורמים אלה מסבירים את הפריחה הכלכלית והתרבותית המהירה לא רק של יהודי ליסבון אלא גם של הקבוצות שהתיישבו במחצית הראשונה של המאה ה-19 באיים האזוריים ובפארו.
במקביל להשתלבותם המהירה והמוצלחת בדרך החיים הפורטוגלית, הקבוצות היהודיות הראשונות ביקשו להתארגן ככאלה, ליצור אולמות תפילה ולרכוש חלקות לקבור את יקיריהם המתים בהתאם לטקס היהודי. הקבר הראשון שייך לחוסה אמזלק, שנפטר ב-26 בפברואר 1804 ונקבר בחלקה השייכת לבית הקברות האנגלי של אסטרלה, בוודאי בשל האזרחות הבריטית של היהודים הראשונים בליסבון, שהגיעו, כפי שראינו, מגיברלטר.
בזמן הזה, היהודים עדיין נחשבו כמושבה זרה והקהילה עדיין לא הייתה קיימת מבחינה חוקית. הצ'רטר החוקתי של 1826 הכיר רק בקתוליות כדת היחידה המותרת לאזרחים פורטוגלים, כשהוא מתייחס לכל שאר האמונות כשייכות לזרים. זו הסיבה שאז היא נקראה ה"מושבה" הישראלית, בדיוק כמו המושבות האנגלית או הגרמנית.
מכיוון שלא ניתן היה להשיג הכרה חוקית לקהילה, היהודים בליסבון, במיוחד במחצית השנייה של המאה ה-19, החליטו ליצור מוסדות צדקה בצורת אגודות אוטונומיות, שתקנוניהן הוגשו לאישור הממשל האזרחי או בצורת קרנות פרטיות, בדרך כלל בניהולן של נשים. מוסדות אלה מילאו תפקיד מפתח באחדות ובארגון של היהדות הפורטוגלית. נזכיר רק שלושה:
סומך-נופלים (הגנה לעניים): נוצר ב-1865 על ידי סימאו אנהורי במטרה לעזור לעניים. מאוחר יותר, ב-1916, אגודה זו פותחת את בית החולים הישראלי ששיחק תפקיד חשוב בתמיכה בפליטים ישראלים במהלך מלחמת העולם השנייה.
גמילות חסדים: נוסד ב-1892 על ידי משה אנהורי כדי לספק סיוע רוחני ולטפל בקבורות יהודיות.
מטבח כלכלי: נוסד ב-1899, הוא מילא, כמו בית החולים הישראלי, תפקיד חשוב במהלך מלחמת העולם השנייה.
צעד מכריע נוסף להיווצרות הקהילה היהודית הנוכחית של ליסבון ננקט ב-1894 עם השגת אסיפה כללית של יהודים בליסבון במטרה לאחד את שירותי השחיטה (שחיטה טקסית ואספקת בשר כשר). בדחיפתם של יצחק לוי וסימאו אנהורי, ב-1897, מתחיל תהליך שמוביל ליצירת ועדה מארגנת לבניית בית כנסת יחיד ובחירת הוועדה הראשונה של הקהילה הישראלית בליסבון, כשאברהם בנסאוד משמש כנשיא הכבוד שלה וסימאו אנהורי כנשיא בפועל.
בניית בית הכנסת שערי תקווה של הקהילה היהודית בליסבון.
מאז 1810 היו מספר בתי תפילה בליסבון, אך בקושי היו להם התנאים הנדרשים לשירות הפולחן, מכיוון שהם היו ממוקמים בדירות צנועות. עם זאת, למרות הקשיים שנגרמו בשל חוסר ההכרה הרשמית, הקהילה מצליחה לקנות, תחת שמות של פרטים, קרקע לבניית מבנה חדש, ראוי ומכובד.
הבעלות על פרויקט בית הכנסת הייתה של אחד האדריכלים הגדולים של אותה תקופה, מיגל ונטורה טרה. ממוקם במספר 59 ברחוב אלכסנדר הרקולנו, היה צריך לבנות אותו בתוך חצר מוקפת חומה, מכיוון שלא הותר לבנות את החזית מול הרחוב הציבורי כיוון שזה לא היה מקדש קתולי, אמונה שהייתה דת המדינה הרשמית באותה תקופה.
אבן הפינה הונחה ב-1902, ובית הכנסת שערי תקווה נחנך סוף סוף ב-1904, ומסיים מאמץ של יותר מ-50 שנה מצד יהודי ליסבון.
הכרה רשמית בקהילה
הצעד הראשון להכרה הרשמית בקהילה הישראלית של ליסבון מתוארך ל-1868, כאשר הממשלה מעניקה היתר, באמצעות צ'רטר מהמלך ד. לואיש שנותן "ליהודים מליסבון את הרשות להקים בית קברות לקבור את בני דתם". זהו בית הקברות הישן של קלסדה דאס לאגס, הידוע כיום כבית הקברות אפונסו השלישי, שעדיין פעיל עד היום.
לדיפלומה המלכותית הזו יש חשיבות היסטורית אמיתית, מכיוון שהיא הכרה מרומזת, אם כי לא פורמלית, בקהילה הישראלית של ליסבון. למעשה, זו תוכר רשמית רק על ידי הממשלה הרפובליקנית ב-1912, בדיוק 416 שנים אחרי צו הגירוש וכמעט מאה שנה אחרי ביטול האינקוויזיציה.
ההכרה הרשמית בקהילה ובניית בית הכנסת נתנו דחיפה חדשה לחיי הקהילה בליסבון. כך, כבר ב-1912 נוצרת אגודת הלימודים העבריים "אובה לה ציון", שמקדמה הגדול היה אדולפו בנרוס, פרופסור בפקולטה לאמנויות של ליסבון, סופר ומחנך, מייסד בית הספר הישראלי גם ב-1929, בית ספר שפעם היו בו כמעט 100 תלמידים.
יצירת עלון, בהנהלת יוסף בנוליאל, קשר בין חברי הקהילה, ארגון ספרייה ב-1915 וייסוד אגודת הנוער הישראלית הכבר ב-1925 היו אבני דרך נוספות בהתבססות הקהילה הישראלית של ליסבון.
התמיכה בפליטי מלחמת העולם השנייה
עם זאת, מאותה תקופה ואילך, הקהילה תחווה, כתוצאה מהאירועים האירופיים, שינוי עמוק הן מבחינת פעולתה והן מבחינת הרכבה. הרדיפות האנטישמיות במזרח והעלייה המהירה של הנאציזם בגרמניה מובילות להגעתם לפורטוגל של היהודים האשכנזים הראשונים שמסתגלים במהירות לחברה הפורטוגלית ולקהילה הישראלית. פרוץ מלחמת העולם השנייה, מדיניות הניטרליות שאליה התייחסה פורטוגל במסגרת הברית עם אנגליה ומתן אשרות מעבר לכמעט מאה אלף פליטים גרמו לזרימה של עשרות אלפי יהודים לפורטוגל. המעטים שנשארו שינו את היחסים הספרדיים ברובם של קהילת ליסבון.
היהודים הפורטוגלים מילאו תפקיד חשוב בתקופה זו בתמיכה בפליטים אלה, תחילה באמצעות הקמת "הוועדה הפורטוגלית לסיוע לפליטים-יהודים בפורטוגל" (COMASSIS) בהנהלת אוגוסטו אסאגי, ומאוחר יותר ישירות באמצעות מחלקת תמיכת הפליטים של הקהילה עצמה, בראשות משה אמזלק ושהמניע הגדול שלה היה אליאס ברואל. במימון ג'וינט ומוסדות יהודיים בינלאומיים אחרים, הקהילה החזיקה את המטבח הכלכלי ואת בית החולים הישראלי, מספקת ארוחות יומיות, בגדים וטיפול רפואי לפליטים.
עד שנות ה-60 הקהילה נשארה יציבה מבחינה דמוגרפית, אך הקמת מדינת ישראל ופרוץ מלחמת המושבות הובילו לעזיבתן של כמה משפחות. כיום, למרות הירידה במספר והנטייה להתבוללות הדרגתית, הקהילה שומרת על שירותיה החיוניים פעילים: בית כנסת, בית קברות, מרכז חברתי ואגודת הצדקה סומך נופלים.
הפתיחה הפוליטית המתאימה לתקופה שלאחר מהפכת אפריל ופתיחת הגבולות הפורטוגלים לאחר הצטרפות פורטוגל לאיחוד האירופי הביאה לארצנו אזרחים יהודים שמקורם במדינות שונות, מאירופה ומברזיל. הגעות אלה, אם הן ימשיכו להאיץ, עשויות לתת מתווה חדש לקהילה היהודית בפורטוגל.