בספטמבר 2022 הודיעה ספרד כי לא תכבד עוד את אמנת אלבופריה, אמנה על העברת מים לפורטוגל השכנה. בצורת קיצונית הותירה את המאגרים הספרדיים על שליש מהקיבולת הממוצעת שלהם השנה, מצב שלא נראה מאז 1995. חקלאים פורטוגלים מתקשים לקבל את ההחלטה, בעוד ששומרי איכות הסביבה טוענים שהיא יוצרת סיכון אקולוגי גדול. כתבינו מדווחים מגבול ספרד-פורטוגלי, ליד סכר אלמנדרה.
אמנת אלבופריה
ספרד ופורטוגל חולקות חמישה אגני נהר עיקריים. שלושה מהם (Duero/Douro, Tajo/Tejo ו-Guadiana) הם גם מהאגנים הגדולים ביותר בחצי האי האיברי. באופן כללי, השטח הספרדי נמצא במעלה הזרם וכ-70% ממשאבי המים השנתיים של נהרות אלו נוצרים בספרד. השטח הכולל של חמשת האגנים הללו מייצג 45% משטח הפנים של חצי האי האיברי, וכמעט 64% מהשטח של פורטוגל. שינויים קיצוניים בכמות הגשמים – מעונה לעונה ומשנה לשנה – מחמירים את המחסור בזרימות המים, במיוחד בדרום יבש יותר. השקיה, שימוש נצרך ביותר, היא מקור הביקוש העיקרי בשתי המדינות. תמחור מים נמוך גורם גם לניצול יתר ולחוסר התקדמות בשימור ויעילות. מחסור במים ובעיות הקצאת מים אלה מחמירות על ידי ההתמקדות המסורתית של שתי המדינות בבניית סכרים והעברות מים בקנה מידה גדול מאזורים רטובים לאזורים יבשים יותר (מהטאג'ו לסגורה, מהגואדיאנה לאגני הנהר סאדו, אודיאל ופיידרס) .
הסכם המים הראשון בין שתי המדינות הוא מהמאה ה-19. מאוחר יותר, ב-1927, נחתמה אמנה ראשונה המסדירה את השימוש בקטע הגבול של נהר דורו להפקת אנרגיה הידרומית, ואחריה ב-1964 וב-1968 שני אמנות חדשות. עם הסכמים אלה, פוטנציאל אנרגיה הידרומית של רצועות הגבול של חמשת האגנים ויובליהם חולק בחלקים שווים בין שתי המדינות.
בשנת 1993 חשפה ממשלת ספרד את התוכנית ההידרולוגית הלאומית שלה שבה הוכרזה העברה חדשה של מיליארד מ"ק שמקורם בנהר הדואורו לעבר אזור הים התיכון, עם השפעה על הסביבה ועל האינטרסים הפורטוגזים, ללא התייעצות. ממשלת פורטוגל הגיבה ובעקבותיו התנהל משא ומתן שהוביל לחתימת אמנת מים חדשה ב-1998, מה שמכונה אמנת אלבופיירה.
אמנה זו שואבת השראה מהרוח המסורתית של ידידות ושיתוף פעולה בין שתי האומות ומבקשת לאזן בין הגנת הסביבה לבין שימוש בר-קיימא במשאבי המים במסגרת החוק הבינלאומי והאיחוד האירופי, ובמקביל מכבדת את הוראות המים הקודמים. אמנות.
