יותר ויותר צעירים פורטוגזיים מהגרים מחוץ לפורטוגל בחיפוש אחר תנאי חיים טובים יותר. במקרים מסוימים, ההגירה הייתה הדרך היחידה עבורם לעזוב את בית הוריהם. יש להם דבר אחד במשותף: הם לא רוצים לחזור לפורטוגל.
פדרו, קתרינה ומריה ז'ואאו. הם נולדו והתוו את חלומותיהם לעתיד בפורטוגל, המדינה שלהם בה למדו בחליפות שחורות באוניברסיטאות בסופו של דבר לא יודעת מה לעשות עם הבוגרים הטריים שלה. ההשכלה הגבוהה בפורטוגל, מהיוקרתית באירופה, לא אפקטיבית לשילוב הצעירים הפורטוגזיים במדינה. סוף המסלול האקדמי של הצעירים במדינה מסתיים בצחיחות של שוק עבודה רעוע ומכשולים עצומים בעיקר בגישה לדיור. יציאה להרפתקה בחו"ל היא לפעמים האלטרנטיבה היחידה לעתיד הצעירים הפורטוגזיים.
עבור יותר ויותר צעירים, פורטוגל היא רק נקודת שיגור לחיים. להלן פניהן של המהגרים הפורטוגזיים החדשים אשר אינם מייצגים עוד רק את העובד הצנוע , המוכן להפוך לכול עבודה זולה במדינה סמוכה. אלה היורדים החדשים: צעירים, שאפתנים ובעל כישורים גבוהים.
מדינות זרות מציעות משכורות טובות יותר ואפשרות לחיים עצמאיים. פורטוגלים צעירים הם אלה שעוזבים את הקן של ההורים הכי מאוחר, יותר מהאירופאי הממוצע, כשהעצמאות בשנות העשרים לחייהם עוברת תחת קורת גג ההורים כמו הילדות וההתבגרות, בדחייה מתמדת של העצמאות אליה הם כמהים. במקרים מסוימים, יציאה מבית הוריהם מתאפשרת רק ביציאה אל מחוץ לגבולות פורטוגל.
כימיה הולנדית
פדרו לורנסו הוא מהנדס כימי בהולנד מאז אוקטובר של השנה שעברה. הוא הצעיר מבין שלישיית המרואיינים, בן 27, אבל הוא כבר עבר בכמה מדינות באירופה במסגרת מחקר הדוקטורט שלו במדעי החומרים. "השכר גבוה יותר כמעט בכל מדינה באיחוד האירופי, אפילו בהתחשב באורח החיים. אתה מרוויח הרבה יותר, ללא ספק, אבל זה לא הכל”, הוא מבטיח.
פדרו יודע שהוא היה גר בבית אמו לו היה נשאר בריו דה מורו, שם גדל ולמד בתיכון. לא כל כך בגלל שאין לו יכולת כלכלית לשכור בית, המשכורת ההתחלתית בתחום העבודה שלו היא בסביבות 1,300 יורו בפורטוגל, אבל הוא לא רואה את זה "סביר" להוציא יותר ממחצית משכרו על עצם הזכות לדיור. "למי שקיבל דוקטורט, לא הגיוני להישאר עם 600 יורו בלבד לאחר תשלום שכר הדירה".
נתונים מהמכון הלאומי לסטטיסטיקה (INE) הם הוכחה למציאות זו. מחירי השכירות בפורטוגל עלו שוב בסוף הרבעון השלישי של השנה והיא הגבוה ביותר מאז 2020 לפחות. בית להשכרה בסינטרה, למשל, בעירייה שריו דה מורו היא חלק ממנה, הגיע בסוף הרבעון השלישי של השנה שעברה לשווי של 8.56 יורו למ"ר. אם פדרו היה רוצה לשכור בית ליד אמו, הוא כנראה היה רואה את מחצית המשכורת שלו נעלמת בדירה של 75 מ"ר.
באיינדהובן, המציאות שונה. השכר שהוא מקבל מאפשר לו לקנות כל מה שהוא רוצה וצריך. חלק מהכסף של המשכורת נחסך. אז למרות האופציות למעבר בתוך המדינה זה לא הדבר היחיד שפדרו מחפש. זו החוויה של הכרת העולם.
"זה לא הכל. מעבר להיבט הפיננסי, כל "תרבות העבודה" שונה ומצטמצמת לאחד מההיבטים הרבים בחייו של האדם העובד, ולא לתכלית המרכזית. "אתה עובד רק מספר מסוים של שעות ביום, הסיכויים לקידום בקריירה טובים יותר." פיטר מפרט את הפריבילגיות של עבודה באיינדהובן בשיחת טלפון, כששירת ציפורים וצחוק משיחות של אנשים אחרים פורצים מדי פעם ברמקולים. הוא יוצא לעבודה בעוד כמה שעות, עם "מוטיבציה אמיתית" שהוא יודע שלא ימצא בפורטוגל.
"סביבת העבודה הזו קשורה לאיגודים", הוא מסביר. "למרות שהולנד היא מדינה ליברלית וקפיטליסטית, יש לה איגודים שעובדים טוב מאוד ומנהלים משא ומתן עם הממשלה". פורטוגל "רופסת" בכל הנוגע למאבק למען זכויות עובדים: ביקורת נשמעת פה ושם, הערות ברשתות החברתיות מתרבות בקינות של "הכל עובד רע" ו"זה לא יכול להיות", אבל לעתים רחוקות אנשים נוטים הרחובות בהפגנות ראויות לשמו. והכל נשאר אותו דבר.
בנוסף לקשיים, פורטוגל היא גם מדינה של יצירתיות מוגבלת. פדרו עובד בחברת מוליכים למחצה שבה מייצרים שבבים עבור טלפונים סלולריים, מכוניות ומחשבים. בפורטוגל, הוא יצטרך להתפטר לעבודה בתכנות: דומה, אבל לא לגמרי התחום שלו. "אני מתאר לעצמי, כי מעולם לא עבדתי בפורטוגל, אבל כנראה שעכשיו אעבוד בחברת ייעוץ שאחראית על ביצוע פרויקט עבור חברה אחרת." באיינדהובן יש לו הזדמנות "לעשות דברים חדשים, ליצור ולשנות אותם" מהיסוד, להיות סוכן יצירתי ולא רק פסיבי. "יש כאן פונקציות שאין להן אפילו שם בפורטוגל."
מיקרוביולוגיה בקופנהגן
בלב קופנהגן, דנמרק, קתרינה רושה נאבקת באותו קושי. לאחר התואר השני שלה במיקרוביולוגיה בליסבון וביקור בגרמניה, היא עובדת כשנה ככימאית אנליטית באוניברסיטה הטכנית של קופנהגן, שם היא גם עושה דוקטורט בביוטכנולוגיה, ביוכימיה ומיקרוביולוגיה. היא מקדישה כמה רגעים כדי להסביר את התפקידים שמילאה בשנים האחרונות, מבטאת "כימיה אנליטית" ו"טכנאי בכיר" בהיסוס מורגש, לפני שהיא מתנצלת: "יש לי קצת קושי לתרגם את התפקידים שהייתי בהם עד עכשיו, בדיוק בגלל שאין מקבילות בפורטוגל.
המדע בפורטוגל הוא שביל צר ללא השלכות משמעותיות. "זה לעשות את התואר השני, הדוקטורט שלך, פוסט דוקטורט, ואין הרבה אפשרויות מעבר לזה", היא מקוננת. מה שיש לך בפורטוגל, מלווה עם התחושה הבלתי נמנעת שאפשר לפטר אותך "ללא סיבה, מהיום למחר". בניגוד לדלתות הסגורות והמבוי הסתום בארץ הולדתה, הזדמנויות רבות מחוץ לפורטוגל והובילו אותה ל"מדינה הטובה ביותר" בה היא חיה אי פעם, דנמרק, שבה אפילו חורפי השמש של שש שעות מנוהלים היטב עם תוספי ויטמין D ואיזון בין שעות העבודה ולבסוף, החיים.
כמו פדרו, גם בתה-30 מתחילה בכך ש"המשכורות שונות מאוד" ומאפשרות לעמוד ביוקר המחיה מעט גבוה בהשוואה למדינות אחרות באירופה, במיוחד בשכר הדירה ובפעילויות לא חיוניות כגון ללכת לקולנוע או לאכול ארוחת ערב במסעדות. ובכל זאת, אפשר ליהנות מ"הכל", הרבה יותר ממה שאפשר בפורטוגל, שבה הפער בין השכר ליוקר המחיה הופך לתהום.
בנוסף לשכר, חשוב גם "כל הביטחון הנלווה לכך". לעבודת מחקר בדנמרק יש את כל ההטבות הקשורות לחוזה עבודה, מביטוח בריאות ועד דמי חופשה ובונוסים מזדמנים. "זה לא רק שהמשכורת עצמה גבוהה יותר, זה גם כל מה שקשור לא לקבל סטטוס עובד קבוע, שזה יהיה הסטטוס שהייתי עובדת בו אם הייתי בפורטוגל.
יותר מהכורח, קתרינה מזהה שהתשוקה שלה אל הלא נודע היא שדחפה אותה החוצה. "רציתי לחוות סביבה בינלאומית, רציתי לפתוח אופקים", ואחרי שמצאתי יציבות שלא הייתה כמעט נגישה לעמיתים שנשארו בפורטוגל הפכתי לדובדבן על גבי עוגה שתכננתי לאפות מההתחלה. אם אתם מרגישים ש"אין מה ללמוד", אתם לא צריכים להיות קשורים לעבודה מיושנת כי יש רשימה ארוכה של אפשרויות שמחכות לכם בכול אירופה.
היציבות, השקט הנפשי של הידיעה שהעבודה שלך צריכה להתאים לצרכים שלך ולא להגביל אותם, משפיעה על איכות החיים שלך. אחרי שבע וחצי שעות עבודה, התרבות הדנית לא רק מצפה אלא מעודדת אותך לפנות זמן למשפחה שלך, לצאת לטיולים, לעסוק בתחביבים על בסיס יומיומי. "אנשים רגועים יותר: אין מושג שהשבוע נועד לעבודה ושמותר לך לנוח רק בסוף השבוע", אומרת קתרינה, למרות שהמנהגים הפורטוגזים הישנים התנגדו כבר זמן מה.
גם בגרמניה וגם בדנמרק, ברגע שהיא חרגה משעות העבודה היומיות שלה, העמיתים שלה הקפידו להזכיר לה את הסביבה החדשה שלה. בין צחקוקים היא חיקתה את טון הדיבור האסרטיבי של מי שניגשו אליה ואמרו: “תראי, זה בסדר, הרגע הגעת לכאן, אבל ככה הדברים עובדים כאן. את לא אמורה להישאר יותר משעות העבודה שלך." כך גם לגבי ימי חופשה – זכות בלתי ניתנת להפרה שאפילו משאבי אנוש מפקחים עליה מקרוב. "לא נוכל להעביר יותר מחמישה ימי חופשה לשנה הבאה, ואם יעברו מספר חודשים מבלי שהעובד יצא לחופשה, הם מתקשרים אליו מיד".
לאחר שהסתגלה לתרבות העבודה הנורדית, קתרינה מודה שהחזרה למציאות הפורטוגלית "בכלל לא בתוכניות". הגעגועים למשפחתה מנוהלים באמצעות שיחות טלפון, חופשות משותף וביקורים. בירות פורטוגל ודנמרק נמצאות במרחק של פחות מארבע שעות.
מלמדת פורטוגזית במקאו
עבור מריה ז'ואאו דה קרוז, מורה לפורטוגזית במקאו, ההחלטה הייתה קשה יותר. מקאו דורשת נסיעה כל כך ארוכה במטוס בין יבשתי שאין אפילו מסלול ישיר מהפריפריה האירופית לצד השני של העולם.
עם תואר מאסטר לפורטוגזית, היא ידעה שהמאסטר שלה פותח דלתות לשאר אירופה. להישאר בפורטוגל הייתה האפשרות האחרונה. היא התחילה בהתמחות בברלין, שם קיבלה שיחת טלפון שתכתיב את מהלך השנים הבאות. האם היא תהיה מעוניינת בתפקיד במקאו שזה עתה נפתח?
היא "באה לחוות" ולא חשב להפוך את מקאו ליעד קבוע. התכנון היה "להישאר לזמן מה ואז לחזור לאירופה, אבל זה לא קרה. היא הייתה 24 כשדרכה לראשונה על אדמת אסיה. כיום, בת 28, יש לה בת תינוקת שמתחילה לדבר את מילותיה הראשונות באנגלית, מנדרינית ופורטוגזית.
מקאו עברה לידיים סיניות ב-1999, אך מעולם לא ניתקה סופית את הקשר עם פורטוגל. קשר לשוני ותרבותי, יש נוכחות פורטוגזית שעדיין מעוגנת בחצי האי, המיוצגת רשמית על ידי מוסדות כמו IPOR, שם סטודנטים מקאן וסינים לומדים אחת משתי השפות הרשמיות של מקאו. השפה הפורטוגזית מופיעה במסמכים ובשמות רחובות, אך מעטים המקומיים מבינים אותה.
מקאו מציעה יותר יציבות פיננסית מפורטוגל. בנוסף למשכורות גבוהות יותר, היא מציעה גם תשתיות יעילות ליוקר מחיה, שאם קודם לכן היה מובן יותר כי היא הייתה בירת ההימורים בעולם, כיום ניתן להשוות אותה למקומות נוחים אחרים לגור בהן. שכר הדירה עלו בשנים האחרונות, הרבה בגלל מגפת הקורונה. מריה ז'ואאו אומרת שדירה עם שני חדרי שינה "זה כנראה בסביבות 1,100, 1,200 יורו", אבל בליסבון, יש דירות סטודיו יקרות אפילו יותר המפורסמות בפלטפורמות להשכרה.
בתה של מריה ז'ואאו נולדה במהלך המגיפה, כאשר התנאים במקאו דרשו בדיקות רבות נגד קורונה והסגר בכל פעם שנכנסה למדינה. כך שלבסוף היא חזרה לפורטוגל עם בעלה ובתה במאי 2022, ולא בטוחה אם הם יחזרו למקאו. היא שלחה קורות חיים מאז פברואר, התכוננה לשהייה ממושכת פחות או יותר בברצלוס, אבל הכל היה אחרת. בתור התחלה, דמי השכירות. "כשעזבתי ב-2014 הם היו בערך 300, 400 יורו, אבל עכשיו הם עלו ל-700 או 800 יורו".
לאחר מכן, המשכורות בפורטוגל הכריחו אותה להישאר בבית הוריה. מכל קורות החיים שנשלחו, היא קיבלה תשובה רק מבית ספר אחד לשפות. "הלכתי לראיון ומנהל בית הספר אמר לי שהם שילמו 20 יורו לשעה למילוי מקום אז חשבתי: יש לי בת, יש לי בעל שגם הוא עדיין לא מצא עבודה, ואני אקבל כ-300 יורו לחודש, . האם זה העתיד שאני מתכננת?"
הצחוק עדיין מצלצל בחוסר אמון, מסומן בכעס. זה היה אז, באותו רגע, שנודע לה שקשריה עם פורטוגל נותקו באופן סופי. לא על פי החלטתה שלה, אלא על ידי המדינה שנראתה לא מסוגלת לקלוט אותה. המוסד שבו היא עובדת במקאו "אולי לא הכי משתלם ולא הכי טוב", אבל הוא מבטיח לה את היציבות בידיעה שיש לה כסף "לשלם את חשבונות בסוף החודש ועדיין נשאר גם משהו לחסוך". בפורטוגל היא תעבוד רק כדי לשרוד.
מריה ז'ואאו היא בת 28 ויש לה עדיין שנות נעורים ליהנות מהן, אבל היא גם מרגישה את כובד האחריות כאמא: "אני רוצה להוות דוגמה לבת שלי שאת לא יכולה פשוט לעבוד ולא לראות שום תמורה, שאת צריכה ליהנות ולחיות את החיים. חמש שנים במקאו, נותרה רק שנתיים מהשגת תעודת הזהות הקבע שלה וכל ההטבות הנלוות לכך. הסובסידיות הממשלתיות השנתיות; הביטחון שבידיעה שהוא תמיד יכולה לחזור, גם אם יום אחד תשנה את דעתה ותנסה במקום אחר. לא פורטוגל, שכבר לא אופציה מאז ביקורה האחרון. "זה מאוד מאוד עצוב לראות צעירים מוכשרים מאוד עוזבים את פורטוגל כי המדינה לא יכולה להחזיק בהם".
