הרחק מהבית וממשפחתם במשך כמעט שנה, אישה אוקראינית ושלושת ילדיה שברחו מתופת המלחמה באוקראינה בנו מחדש את חייהם באבורה, אך חולמים לחזור לארצם.
באפריל 2022, כשדיברה לראשונה עם סוכנות הידיעות הממשלתית הפורטוגזית לוזה, ליודמילה סימוצ'ובה יכלה לדבר רק אוקראינית, והיא נעזרה במתרגם לראיון. היום, כמעט שנה אחרי, היא יכולה "לגרד" פורטוגזית ולהציג עמדותיה בצורה מובנת בפורטוגזית.
"כשהמלחמה תסתיים, אחזור לארצי", אומרת הפליטה, שעבר קורס בעיר אבורה ללימוד השפה הפורטוגזית.
ליודמילה ושלושת ילדיה – לוקה, דיוויד וויולטה – עזבו את הבירה האוקראינית קייב, שבה גרו, בתחילת מרץ 2022, זמן קצר לאחר תחילת הפלישה הרוסית למדינה, ומתגוררים באבורה מאז אפריל אשתקד.
כשהגיעו לעיירה באלנטגו, הם נסעו לגור עם זוג הולנדים, וכעת הם נמצאים בחווה בפאתי העיר, שהושאלה לכמה חודשים על ידי הבעלים.
בזמן הראיון, האוקראינית בוחרת לדבר באנגלית לרוב, כי היא מרגישה יותר בנוח והיא עדיין לא מדברת פורטוגזית לגמרי, ומספרת לסוכנות הידיעות לוזה שהגיעה לפורטוגל במכונית. היא חשבה שתישאר לזמן קצר, אבל המשכיות המלחמה גרמה לה לשנות את דעתה.
"לא התכוונתי להישאר חצי שנה או עשרה חודשים, אבל עכשיו אני מסתכלת על המדינה שלי, למשל, אני יודעת שהם שיגרו 'רקטות' בקייב, בעיר שלי, באזור שלי. קראתי את זה בחדשות , ואם אחזור, אני לא יודעת מה יכול לקרות", אמרה.
מבלי לחזות כמה זמן היא תיעדר מהבית ומהמשפחה, ליודמילה, בת 45 וגרושה, אומרת שהיא יודעת בוודאות שיום אחד, כשייפוג רעם הפלישה של רוסיה לאוקראינה, היא תרצה לחזור לארצה, שם אמה ואחותו נשארו.
בינתיים היא עדיין בפורטוגל, כי המלחמה לא הסתיימה: "עכשיו אני גרה כאן, הסתגלתי, אני לומדת את השפה, סיימתי את רמות A1 ו-A2 של פורטוגזית, ואני מנסה לדבר, להסתגל, למצוא חברים חדשים למשפחה שלי, לילדיי", היא מדגישה ומשבחת את העם הפורטוגלי, "מאוד אדיבים ופתוחים".
באשר לבחירת המדינה, ליודמילה אומרת שהיא "לא רצתה להישאר ליד" אוקראינה, כי היא לא יודעת "אם המלחמה תסתיים בקרוב" ו"מעבר למדינה אחרת?", ומסרבת למהלך חדש, כי זו לא ממש אפשרות "זה כמו להתחיל הכל מחדש".
הפליטה עובדת במועדון השחייה של אמינטה, שם היא מנקה, וילדיה הולכים לבית הספר. ויולטה, 17, ודיוויד, 15, לומדים בבית הספר התיכון Severim Faria, ואילו לוקה, הצעירה, 12, לומדת בבית הספר היסודי מנואל פריירה פטריציו.
למרות העזרה שקיבלה מהפורטוגלים ואהבתה למדינה, "לא הכל ורוד". לשני הילדים הגדולים, שניהם בכיתה ב', הייתה הסתגלות קשה ו"עדיין אין להם חברים בבית הספר".
"זה קשה כי עכשיו הם כבר לא ילדים", היא אומרת, ומציינת שויולטה ודיוויד "אפילו מדברים עם ילדים פורטוגזיים, אבל לא הרבה", ולו רק באנגלית, אבל החברים שלהם "נשארו באוקראינה". איתם הם שומרים על קשר טלפוני או 'מקוון'.
לגבי לוקה, הלומד בשנה ה-6, העיבוד "קל יותר", כי בנוסף לדבר "קצת" אנגלית, הוא "משתדל לדבר גם פורטוגזית" ועם "שילוב של אנגלית ופורטוגזית", יש לו "כבר הרבה חברים".
כמו בנה הצעיר, גם ליודמילה מספרת שכבר רכשה חברים חדשים בפורטוגל, בעיקר בעבודה ובשכונה, ושהיא כבר חושבת לחזור לשכונה בה עבדה בבירת אוקראינה, שם הייתה אחראית מכירות בחברת נדל"ן.
"כשאני מתחילה לדבר פורטוגזית, יכולתי לנסות להיות מנהלה מסחרי גם בפורטוגל", היא מוסיפה.
מפוכח במילים, לוקה הצעיר אומר ללוסה שהוא אוהב את בית הספר שלו ושיש "חברים ומורים פורטוגזיים טובים", תוך שהוא מודה ש"אולי, כשהמלחמה תסתיים, אחזור לאוקראינה".
